משרדנו ייצג את הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, בהליכים משפטיים בפרשת המרינה בהרצליה, בהם ניתנו פסקי דין תקדימיים, בסוגיית בניית דירות נופש על חוף הים.

​

תכניות המתאר החלות על מתחם המרינה בהרצליה, שנבנה בחוף הים, מייעדות אותו לתיירות ונופש. חברות הבניה שיווקו את הדירות שהן בנו כדירות מגורים. ביהמ"ש קבע כי חוף הים הוא נכס המיועד לשמש את הציבור כולו, ולפיכך, אם מקימים מבנה על חוף הים, יש לאפשר לציבור הרחב זכות גישה אליו וזכות שימוש בו. בהתאם נפסק, כי דירות הנופש שחברות הבניה הקימו וטרם הספיקו למכור במרינה הרצליה, מותר למכור אותן ולהשתמש בהן בכפוף לכך, שהן ישמשו כיחידות מלונאיות, ובאופן זה תישמר הזכות של הציבור הרחב לעשות שימוש ביחידות הנופש שהוקמו בחוף הים. נדחתה גם טענתן לפגיעה בזכותן הקניינית לאור היות הזכות כפופה לאופיים הציבורי של המקרקעין.

 

נדחתה גם טענת השיהוי של חברות הבניה. נפסק כי המגבלה הקבועה בתקנות סדרי הדין בעתירות מנהליות אינה קובעת התיישנות קשיחה, ומותירה את שיקול הדעת לביהמ"ש. במקרה הנדון החב' להגנת הטבע פעלה משך כל הליכי התכנון, והגישה את העתירה הנדונה רק כאשר הסתבר לה כי יישום הקביעות התכנוניות, קרי השימוש בדירות, אינו תואם לתשתית התכנונית שנקבעה בתכניות המתאר ובהיתרי הבנייה. תכלית דיני התכנון, בין השאר, היא לשמר את המשאבים הקיימים לתועלת כלל הציבור תוך שמירה על שלטון החוק. חוף הים הינו משאב שהמחוקק ביקש לשמר לטובת הציבור ולאפשר נגישות אליו. לאור האמור יש מקום לדון בעתירה אף אם היה בה שיהוי מסוים, לשם שמירה על אינטרס ציבורי חשוב ובכדי למנוע פגיעה וזלזול בדיני התכנון.

 

לפסק דין השופט אורי גורן, ביהמ"ש המחוזי (מינהלי) מיום 9.12.1999
לפסק הדין המשלים של ביהמ"ש המחוזי (הש' אורי גורן) מיום 6.2.2003
לפסק דין ביהמ"ש העליון מיום 7.12.2006 (עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית ואח' נ' החברה להגנת הטבע ואח')