חובת העירייה להשיב תשלומי ארנונה שנגבו ביתר

מאת עו"ד יחיאל שמיר

חיוב נכסים במיסי ארנונה עירוניים נעשה על פי מספר פרמטרים ובהם גודלו של הנכס, השימוש שנעשה בו, מיקומו של הנכס, גיל הבניין ועוד. לעניין קביעת שיטחו של הנכס והשימוש שנעשה בו נוהגות העיריות, מפעם לפעם, לערוך "סקר נכסים".
במסגרת סקר הנכסים מבוצעות מדידות של שטח הנכס ונבדק השימוש בו. לעיתים, לאחר עריכת הסקר, מתברר כי שיטחו האמיתי של הנכס גדול יותר ממה שסברה העירייה ומהחשבונות שהוצאו. לעיתים מתברר כי השימוש שנעשה בנכס שונה מהשימוש שהעירייה סברה שנעשה באופן המצדיק להגדיל את שומת הארנונה. ככלל, במקרים מעין אלה, וכל עוד לא מדובר במעשה הטעייה מכוון של בעל הנכס, קבעו בתי המשפט, לאור עיקרון סופיות השומה , כי העירייה מנועה מלתקן את חשבונות הארנונה באופן רטרואקטיבי וכי חשבון הארנונה המתוקן יחול מיום משלוח השומה המתוקנת ואילך.

מאידך, לעיתים, לאחר עריכת המדידה מתברר כי שטח הנכס קטן יותר מהשטח המצוין בהודעות התשלום. במקרה זה מצטיירת תמונה שבה בעל הנכס שילם, לאורך שנים, תשלומי ארנונה ביתר. האם גם במקרה זה, בו מתגלה כי העירייה טעתה לרעת האזרח, יש להחיל את עיקרון סופיות השומה ולחסום בעד האזרח לתבוע את השבת הכספים שנגבו על ידי העירייה ביתר ושלא כדין? האם דינו של אזרח ששילם לעירייה כספים אשר ברור שהיא לא הייתה זכאית לקבלם זהה לדינה של העירייה שגבתה ארנונה בחסר?

שאלה זו נדונה לאחרונה בבית המשפט השלום בתל אביב (ת.א 68954/06). באותו מקרה, לאורך שנים, חויבו בעלי הדירה בארנונה עירונית המבוססת על שטח דירה של 129 מ"ר. כעבור כ-11 שנים, ערכה העירייה סקר מדידה לבחינת שטחי הנכסים. ממצאי הסקר העלו כי בפועל שטח הדירה עומד על 110 מ"ר בלבד וכי החיוב לפי שטח דירה של 129 מ"ר מקורו בטעות העירייה. משהתברר כי במשך שנים כה רבות גבתה העירייה ארנונה ביתר בגין שטח דירה גדול משטחה האמיתי, דרשו בעלי הדירה מהעירייה כי זו תשיב להם את תשלומי הארנונה העודפים. העירייה סירבה לדרישת ההשבה בשל עיקרון "סופיות השומה". לפי עיקרון זה, ובמטרה ליצור וודאות מסחרית וביטחון תקציבי, על הנישום לערער, בדרך הקבועה בחוק, על שומת המס שהוטלה עליו, ואם לא יעשה כן, יראו את שומת המס כסופית. לטענת העירייה, מכיוון שבעלי הדירה נמנעו מהגשת השגה על שומת הארנונה, הפכה השומה לסופית ויש לדחות את דרישתם להשבת כספים.

בית משפט קיבל את התביעה וחייב את העירייה להשיב לבעלי הדירה כל תשלום ששולם ביתר במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה (תקופת ההתיישנות). נקבע כי העירייה התרשלה בכך שערכה, לפני כ-11 שנים, מדידה שגויה ובכך שקבעה שטח דירה שגוי. מכיוון שמקורה של הטעות בהתנהגות העירייה, הרי שאין לפקוד עוון זה על בעלי הדירה. אין זה סביר לצפות, כי כל אימת שמתקבל חשבון ארנונה, יבצעו מחזיקי הנכסים מדידות עצמאיות על ידי מומחים מטעמם. אזרח המקבל דרישת תשלום מהעירייה רשאי להניח, כי הדרישה מבוססת כדין על מדידה מדויקת. אם העירייה לא ביצעה מדידה מדויקת של שטח הנכס הרי שנהגה ברשלנות. מטעמים אלה נקבע כי כאשר עירייה התרשלה בביצוע מדידה, ניתן להגיש תביעה להשבת כספים שנגבו ביתר ועקרון סופיות השומה אינו חוסם הגשת תביעה שכזו. בית המשפט הוסיף וקבע כי תוצאה זו מחויבת גם מכוח עקרונות הצדק, היושר והגינות שלטונית. תחושת הצדק הבסיסי מחייבת כי רשות שלטונית המחזיקה בכספים לא לה תשיב אותם לאזרח. על כל אזרח צריך לדעת כי הרשות מחייבת אותו בתשלומים כדין, ואם לא עשתה כן, כי אז תשיב לו את הכספים.

בסיום פסק הדין ציין בית המשפט כי מן הראוי היה שהעירייה תשיב לאזרחים כספים שגבתה שלא כדין, וזאת ללא כל התדיינות משפטית. יש לקוות כי רשויות מקומיות יטו אוזן להמלצת בית המשפט, שכן לעיתים רבות אזרחים נרתעים מלממש זכויותיהם באמצעות ההליך המשפטי, וזאת בשל התמשכות ההליך, מורכבותו וההוצאות הרבות הנגרמות להם עד למימוש זכייתם.